3 יוני 2012
מוטב לא-עיסקה מעיסקה-רעה
בתורת הניהול, המנהל, הסחר והמסחר, הכלכלה ותורת המשחקים מוסכם ומוכח כי כאשר תנאי העיסקה אינם מבטיחים רף מינימלי של יתרון ואף הפסד למבצע העיסקה , עליו להמנע מהעסקה מכל וכל, גם אם לכאורה קיימים יתרונות אלא שהללו בטלים לעומת החסרונות. מתורות אלו ואחרות התפתחה תורת ההגיון הכללית (הרציונליזם).
"יצהר תמורת בושהר"?
לא בכדי הכריז אהוד ברק אך השבוע כי רצוי היה לישראל לבצע התנתקות (אמור גרוש, טרנספר) של כ- 100.000 יהודים משטחי יו"ש למעט גושי ההתישבות הגדולים. הכרזתו נידמית כהפרחת בלון ניסוי על מנת לאמוד את התגובה הציבורית לכוונות גרוש המתקדרות באופק. ניתן לשער כי הכרזתו של ברק תואמה כמובן עם ראש הממשלה נתניהו אשר ברק משמש לנושא זה ככרוזו, כמפריח הבלון. גם סביר להניח כי הצהרה זו מתואמת מזה זמן עם ממשל אובמה בבחינת: אנו נתמוך בכם ישראל במסעכם כנגד הפצצה האיראנית ואתם תתנו לנו את "יצהר", כמטפורה לכלל יו"ש.
מזה זמן כי ניכרות ההכנות לגרוש יהודים ביו"ש באופן נירחב ביותר. בניה נחסמה זה מכבר. האכיפה כנגד מבנים ללא רשיון נעשית בנחישות, ללא רגישות ובלעומתיות בידי קלגסי ברק ובשתיקה שבהסכמה של נתניהו, פעילי ימין וההתישבות הציונית מושלכים למעצר מנהלי תדירות, צה"ל עובר למתכונת "ההכנה המנטלית" שלפני גרוש גוש קטיף. צה"ל מתכונן להלחם באויב שוב "ברגישות ובנחישות" (שוב התבלבלו בצה"ל – האויב הוא אלו הקמים עלינו להשמידנו, לא המתישבים) כל גחמה ולו הקטנה והזעירה של פלשתיני זב חוטם זוכה לכבוד מלכים, שטיח אדום בוהק ולאישור גורף. הבניה הפלשתינית מתנהלת באורח חופשי ופרוע באין מכהה. השתלטות פלשתינית באמצעות שבטים בדואים על אדמות בקעת הירדן ויריחו הפכו כבר לדבר שבשגרה. עשרות אלפי דונמים כבר נחמסו מהמדינה באופן זה. כל הסימנים-המעידים מורים כי ממשלת נתניהו מכינה את הקרקע לגרוש רחב הקף של יהודים.
מזכירת המדינה אמנם מתחה ביקורת על מתווה אהוד ברק לנסיגה חד צדדית ביו"ש אלא שגם כאן ניראה כי נושא "יצהר תמורת בושהר" סוכם כבר בין הממשל האמריקני לבין ה"ה נתניהו את ברק והכרזת קלינטון באה להטיל מסך עשן על ההבנות שהושגו אשר כל השותפים להן מעריכים כי בעקבותיהן צפויות לממשלה צרות צרורות מבית במדה ויתפרסמו הדברים ולכן הועלה מסך העשן הקלינטוני.
סימנים מעידים נוספים להכנות הגרוש
כבכל הכנות למבצע, מכונסים האנשים אשר אמורים לנהל את מבצע הגרוש משפטית וצבאית.
מועמדותו של שי ניצן למשנה ליועץ המשפטי לממשלה – ניצן, איש שמאל קיצוני ואנרכיסטי הינו מפגע חבלני בהתישבות ביו"ש אשר עשה תפקידו בפרקליטות המדינה קרדום לחצוב בו את נטיותיו האישיות. אדם זה ראוי לכל גינוי ולבעטה מצלצלת מכל מדרגות השרות הציבורי.
מפקד אוגדת יו"ש הנוכחי תא"ל חגי מרדכי – איש שמאל קיצוני השנוי במחלוקת עמוקה (אמור רצח). זה האיש שנתן בשני מקרים שונים פקודות אש אשר תוצאותיהן היו הרג מאד-מאד שנוי במחלוקת עמוקה של מתישבים ביו"ש. לאור השתלשלות המקרים באותם ארועים קשה להשתחרר מהרושם כי ידו של הקצין הזה קלה על ההדק כנגד יהודים ובפרט מתישבים. וזה עתה לא היסס לאיים על תושבי שכונת האולפנה בשפך דם במדה ולא יתפנו מרצון. האם ערפד צה"לי מונה לשמור על השמנת?
מפקד פיקוד המרכז אלוף ניצן אלון – הפלא ופלא, עוד ניצן אחד. אותו אין צורך להציג. תקופת כהונתו כמפקד אוגדת יו"ש הקודם היתה רצופה בלעומתיות ניבזית ופעולות שוטמות נוגדות אמת וצדק כנגד יהודי יו"ש. האיש בעל אוריאנטציה שמאל רדיקלית ושוטם מתישבים מובהק (לגביו - חפש גם את האשה).
כל הזרזירים העלובים הללו הלכו אצל העורב אהוד ברק דהיינו, מצא מין את מיניהו. קשה להשתחרר מהרושם כי בסל אחד הקשור להתנכלות בהתישבות יו"ש קובצו כל שוטמי המתישבים הגדולים ביותר לשם מטרה מוגדרת והיא הכנות וביצוע גרוש יהודים נירחב ביותר.
מהו שמסוכן יותר- פצצה גרעינית איראנית או משמרות המהפכה בגבול קלקליה טול כרם
כאשר סיכם נתניהו (כל מורות הנסיבות) את מתווה "יצהר תמורת בושהר" הוא ו"הסנשו-פנסה" שלו אהוד ברק וודאי לקחו בחשבון את החלופה לפצצה האיראנית. אלא שהערכותיהם נישענות על הנחות בלבד ולא בהכרח נכונות.
עקב האכילס של כל נסיגה חד צדדית ללא הסכם מסגרת עם הפלשתינים (בהנחה שהסכם זה הינו יציב – והוא ללא כל ספק אינו שווה הנייר עליו ייכתב), היא האפשרות, למצער הוודאית כי אנו נקבל על גבול קלקיליה טול כרם בתוך כשנתים מגרוש יו"ש את משמרות המהפכה האיראניות על כל ארסנל הנשק שלהם אשר הינם מלעיטים אותנו בו באמצעות התקשורת חדשות לבקרים ושר חלקו מעופף ומתפוצץ על ראשינו מרצועת עזה.
ניראה כי ה"ה נתניהו וברק היגיעו למסקנה כי הפצצה האיראנית מסוכנת יותר ממשמרות המהפכה האירניות על גבול שפלת החוף קילומטרים ספורים משפת הים. אנו, בכל הענווה והצניעות, איננו חושבים כך. הדבר מעט מסובך יותר ואינו בתחום השחור-לבן.
העמדת "יצהר תמורת בושהר" הנה משגה אסטרטגי של הממשלה. סכנת הפצצה האיראנית חרגה זה מכבר מגבולות המזרח התיכון וקיים קונצנזוס בעולם המערבי כי הפצצה האיראנית מסכנת את אירופה וארה"ב בה במדה שמסכנת את ישראל. היוצא מכך הוא כי העולם ממילא יטפל ככל יכולתו הדלה והחמקמקה בנושא פיתוח הפצצה האיראנית עם "יצהר" או בלעדיה. במדה ולא יצליח המערב לחסום את הפיתוח האיראני הרי שממילא תאלץ ישראל להגיב בכוחות עצמה ואזי שוב, אין כל קשר נחוץ עם "יצהר".
הבה ונניח לרגע כי המדובר בבחירות הקרבות בארה"ב ונניח כי הממשל מקווה כי גרוש או ההכנות לגרוש של יהודים ביו"ש יתרמו במשהו (זניח למדי) למסע הבחירות האובמי. הבה ונניח כי ה"אבו" יתעורר על צד שמאל וישאב עידוד מכוונות גרוש היהודים ויתרצה למשא ומתן (שוב וויתור ישראלי ממשי תמורת מילים פורחות באויר). הרי כי גם בתרחיש זה לא נגיע להסכם בזמן לקראת הבחירות בארה"ב וכך אין בנמצא כאן יתרון לאובמה אפילו ונתניהו להוט לתת לו זאת (וניראה כי אין רגלים לדבר).
ובכן כל שנותר הוא נושא הפצצה למול משמרות המהפכה בקו קלקיליה טול כרם. אכן הפצצה האיראנית הינה מסוכנת לישראל ולעולם, אלא שהיא מסוכנת במדה ויעשה בה שימוש. קשה להניח כי המשטר האיראני הפרגמטי והזהיר יקפוץ לממש הפצצה על כל מדינה שהיא, כולל ישראל, כאשר הינו מודע ליכולת המכה הגרעינית השניה של ישראל ומעצמות המערב. דהיינו, שימוש בפצצה האיראנית יסמן את חורבן המדינה השיעית ללא כל ספק והאייטולות מודעות לכך. סביר להניח כי האיראנים יעשו שימוש תעמולתי בפצצה לאיים ולקשור ידי מדינות מתנגדות בסיכסוכים אשר איראן מעונינת בניצחון בהם. האיום בשימוש דיו להשיג עבור האיראנים יתרונות מדינים.
ומה באשר להצבת כוחות "משמרות המהפכה" האיראנים בקלקיליה ובטול-כרם? כאן כבר הסיפור שונה. איראן יכולה לשתק את מדינת ישראל בהינף אצבע צרדה תוך שמאיימת ישירות ומטווחים קרובים על מליוני הישראלים השוכנים בשפלת החוף. הסכנה האיראנית בתרחיש זה עולה מעשית על סכנת הפצצה האיראנית. והמסקנה, אל לישראל לאפשר חדירת כוחות איראנים לקרבת הקו הירוק. אלא שהדבר יתאפשר במדה וניגלול את ההתישבות ביו"ש ונשאיר השטח פרוץ לכל טיל, תותח וטנק איראני.
"חלון ההזדמנויות" - לשקר אין רגלים
שוטפים את מוחנו מזה כבר 30 שנים (ומצטיין בכך בצדיה וגילגול עינים שימון פרסקי), כי יבוא חורבן על ישראל מחר – מחר בבוקר במדה ולא נאמץ מתווה "שטחים תמורת שלום". הניסיון מורה כי שטחים תמורת שלום הוא המתכון הוודאי למלחמה.
לא ניפגענו משך 30 השנים החולפות משום חוסר הסכם שלום אך ניפגענו אנושות משום שוויתרנו באורח חד צדדי בדיצתנו אחר פיסת הנייר המיוחלת לשלום, הבאנו על ראשינו יגון ושכול מלחמות ודאבה. כל אימת שניכנסנו לפניקה שהנה-הנה אנו מאבדים הזדמנות, וכי "חלון ההזדמנויות" ניסגר (מה זה בדיוק?), אזי הגענו להסכם עקב כך גרוע לנו. התוצאה כמובן היתה סנוקרת בפרצופנו – אם להיות הוגנים, היגיע לנו, שהרי כבר נאמר כי "חמור אוכל קש". עד היום לא הפנמנו את איפיונו של האזור בו אנו חיים. לא השכלנו להשיג כי המתכונת המערבית של "אני מנצח – אתה מנצח" המלווה ומהווה ברגיל את הבסיס לסכמים בין מדינות, אינה ישימה לאזורנו. כאן קיימים חוקי משחק שונים הגורסים כי "אני מנצח וכך אוכל לדרוך על צווארך, ללא רחמים", כאן באזורנו "החזק מנצח ומכתיב והמפסיד הופך עפר לרגליו". והמסקנה הפשוטה והברורה היא לעולם לא לוותר באורח חד צדדי באזורנו, זו הזמנה ברורה למלחמה נוספת אשר תמיד תמיד תהיה קשה וחמורה יותר מזו שקדמה לה. הבריחה מלבנון ופינוי גוש קטיף וכלל רצועת עזה בדרך שנעשו, הפכו לאסונים לנו ולדורות הבאים אחרינו משום ש"הפולנים" בנינו (כמטפורה) חסרים מושג ירוק בהלכות המזרח, הם בפשטות שיחקו לידי אויבינו מתוך תמימות אווילית, באשר מנטלית הנם חיים עדיין במזרח אירופה.
אין ספק כי אי-מי בממשלת ישראל, קרוב לוודאי אהוד ברק אשר הדביק את נתניהו, ניתקף בפניקת "חלון ההזדמנויות הניסגר". שוב תסמונת ה"עינים עצומות לרווחה" של פוליטיקאינו פועלת פעולתה וגוררת את כולנו עמה. כל העובדות להלן מוכיחות באורח חד משמעי, כי חוסר הסכם שלום עם אויבינו אינו עומד לפנינו למכשול, נהפוך הוא, דיצתנו להסכמים מופרכים ורעועים הם המביאים על ראשינו אסונות נוראים. העובדות מלמדות כי הסדרים המאפשרים חיים עם אויבינו זה לצד זה הינם יציבים ואמינים יותר מהסכמי שלום מעוורי עינים ומחשבה. אנו כה תאבים את "הרצוי" עד כי זונחים את "המצוי". כמובן שרצוי היה להגיע להסכמי שלום יציב עם אויבינו, אלא שהעובדות בשטח מלמדות כי המזרח התיכון אינו בשל מבחינתנו להסכמי שלום במתכונת הבינלאומית המקובלת ולכן עלינו להסתפק ב"מצוי" דהיינו, הסדרים המאפשרים חיי שכנות שאינם שלום ואינם מלחמה.
הסכמי שלום הינם לרועץ לנו במצב הגאופוליטי הנוכחי. ב"אורח פלא", אנו תמיד נידרשים לוותר על נכסים אסטרטגים ולקבל תמורתם פיסת נייר חסרת ערך.
הסכמי השלום הפכו להסכמי "אי-לוחמה"
כל הסכמי השלום שחתמנו הפכו להסכמי "אי-לוחמה" (הקרוב למצער בערכו להסכמי שביתת הנשק של 48), עם מצרים וירדן, שלום כהלכתו אינו קיים בנינו לבין שכנינו-אויבינו. אלא שתוך התהליך ניפרדנו מניכסי צאן ברזל החיונים לקיומנו וכך מה קיבלנו? גם אכלנו מרורים וגם גורשנו מהעיר. לולי אי הנעימות שבדבר היינו כבר מהללים את הערבים על פקחותם ומצביעים על טיפשותנו אנו. אנו כה מלאים בערך עצמנו, כה מזלזלים באויבינו עד כי נופלים בפח אותו הם יוקשים לנו, פעם אחר פעם בלא ללמוד לקח.
במצבנו הגאופוליטי במזה"ת כיום הסכמי שלום הינם חסרון ולא יתרון מאחר שפוגעים בעקרון הגמישות המדינית והצבאית אשר כה נחוצה לנו כעת. למעשה הצורך בהשגת הסכם שלום מיידי ממילא התרחק מאד באדיבותה של איראן. מדינות העימות עם איראן: נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, ירדן וישראל (ובמדה מסוימת מצרים) רואות בישראל, תוך הבנות שבשתיקה, שותף אסטרטגי דה-פקטו במאבקן כנגד השתלטות איראנית אזורית. מצב זה טוב ויציב לישראל מונים רבים מכל הסכם שלום שיופר ממילא בהזדמנות הראשונה. ואכן, רוב מדינות העולם מקיימות עם שכנותיהן "הסכמי חייים צד בצד" ובהחלט לא הסכמי שלום. הסכמי הבנה וזהות אינטרסים ממילא חזקים יותר מכל פיסת נייר.
מתי נוכל לדבר שלום? רק כאשר המזרח התיכון האיסלמיסטי יתבגר. קיים זיק של תקווה אך הוא הינו ארך שנים ומהמורות. במדה ו"האביב הערבי" אשר הפך ל"חורף ערבי" ישוב חזרה וישלים מעגל לעבר "אביב ערבי" מחודש, כאשר המזרח התיכון ייכנס לסוג מסוים של שלטון דמוקרטי (לא מערבי, ערבי), כאשר זכויות האדם בארצות אויבינו יקבלו ספסל קידמי, כאשר זכויות הנשים יקבלו קדימות, כאשר ישקע האבק מעל הבוקה והמבולקה השוטפת בימינו את המזרח התיכון, אזי אולי, נוכל לדבר שלום אמת עם אויבינו מעמדה משותפת של הבנת המציאות. עד אז אין סיכוי לשלום אמת יציב ובר קיימא.
קוראינו יזכרו כי כבר משנת 2007 ואילך, ערכנו בטורינו הכתובים ניתוח התכנות של הסכמי שלום אמת עם אויבינו והגענו למסקנה (והבענו אותה במאמרים שונים רבים) כי המזרח התיכון חייב לעבור שינוי מבני לפני שנוכל לקוות לשלום עם שכנינו ומבלי להתנבא, אלא מניתוח הסיכויים והסיכונים הצבנו כזמן יעד לשלום אמת, יציב ובר קיימה עם שכנינו, כולל הפלשתינים (אם וכאשר), היכן שהוא במחצית השניה של המאה העשרים ואחת. כמובן כי תאורית "העז" בעגה הישראלית (או "הברבור השחור" של נאסים ניקולאס טאלב אבי התאוריה) יכולה לטרוף את הקלפים ולהעמידנו בפני מצב אחר מפתיע המוביל לשיחות שלום פוריות למרות התחזיות הקודרות לעת הזו. אלא שזו תהיה הפתעה לטובה ומכאן חיובית.
ישית הקורא ליבו כי אנו הערכנו ועדיין מעריכים כי הסכמי שלום אמת, ברי קיימא, אפשריים במדה ונערכו וסוכמו עם מרבית מדינות המזרח התיכון ולא אך עם חלקן וזאת עקב ההומוגניות הדתית האיסלמיסטית באזורנו. הסכמים ספורדים עם חלקן של המדינות דינם להיכשל לאורך זמן מאחר והקיצונים במדינות קו העימות עמנו, אלו אשר ללא הסכם עימנו, יקעקעו כך או אחרת כל הסכם שלום עם האחרות. אין באמור לפסול את הסכם השלום עם מצרים הנכון לזמנו אך לא במתכונתו, אפשר והוא נתן לנו שקט לוחמתי למשך עשרות בשנים וגם זה ערכו רב עבורנו, אלא שהסכם זה הלך והחמיץ עד שהפך בואש ועתידו לוט בערפילי "האביב". תקופת אי-הסכם שלום בעבר עם ירדן היתה נוחה לנו בה במידה כבתקופת הסכם השלום עמה עם יתרון קל להסכם דהיינו, "נו טוב, שיהיה". הסכם זה יותר משהועיל לישראל, בא להועיל לאינטרסים של ארה"ב במזה"ת במתכונת יצירת גוש מערבי תומך.
תקופת אי-הסכם שלום עם סוריה היתה תקופת תור הזהב ביחסנו עם הסורים. סביר להניח כי במדה והיינו ניכנסים למתווה של מו"מ להסכם שלום עם הסורים היה הדבר מביא עלינו את מלחמת הגולן ומי הכינרת במוקדם מהמאוחר. הסכם שלום עם לבנון אינו אפשרי, למצער למשך מחצית המאה הבאה וזאת באדיבותם הנואלת של אהוד ברק ו"ברכת" החיזבאללה שהמיט עלינו ואהוד ("עיפנו מלנצח") אולמרט שלא נחפז לתקן המעוות במלחמת לבנון השניה.
רק טיפש חוזר על טעותו ומצפה לתוצאה שונה
ב - 1956 וויתרנו על סיני באורח חד צדדי וללא תמורה וקיבלנו את סגירת תעלת סואץ ומלחמת ששת הימים (אשר ניסתימה בהחלט לזכותנו – עקב אזלת יד הצבאות הערבים – ולא כל כך בזכות כישורינו אנו)
ב-1979 החזרנו את כל סיני ללא כל תמורה וקיבלנו מה? מצב של לא שלום ולא מלחמה (ובאורח מעשי – "אי-לוחמה") ועדיין עתידו של מצב זה לוט בערפל , אלא שהסכם זה עשוי להחזיק מעמד גם אם וודאי ישונה ביוזמה מצרית מאחר שלא נעשה באורח חד צדדי אלא בהסכם בין שתי מדינות תחת חסות בינלאומית
ב 93- 95 קיבענו את הסכם אוסלו אשר ניקרא הסכם אך נתן את כל היתרונות למחבלי ערפאת ופיסת נייר לעטיפת דגים בידי ישראל. קשה שלא למנות את מרבית צרותינו ועוד אלו שתגענה ללא ספק עקב חידלון "אוסלו". ניתן לקבוע כי הסכם אוסלו, יחדיו עם הנסיגה המבוהלת מלבנון הביאו עלינו את האינתיפדה השניה ומבצע "חומת מגן". אלפי הנירצחים והפצועים בצידנו (ואף בצד הפלשתיני) מלמדים על כישלונו המר.
בשנת 2000 נסוגונו בבושת פנים, כצבא מובס, כלהקת תרנגולות מבוהלות, באורח חד צדדי מלבנון, ללא הסכם וללא תמורה באופן מטופש, נסתכן ונאמר אידיוטי, מעשי ידיו הביזיוני של אהוד ברק, וקיבלנו את החיזבאללה השולט בכל השטח עם עשרות אלפי טילים, קיבלנו את האינתיפדה השניה על אלפי נירצחיה, קיבלנו את מלחמת לבנון השניה שהינה הקדימון הרפה למלחמה הנוראה שתבוא משם בהמשך שהרי האיום מצפון חזק מתמיד וקרוב לוודאי כי יתפתח למלחמה נוספת (למצער אחת נוספת, ואפשר כי אף יותר).
בשנת 2005 נסוגונו מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון בה, על ישוביה היהודים הפורחים באדיבותו של האיש שהביא עלינו אסון זה והלך לנמנם וקיבלנו את ממשלת החמאס אשר תירדוף אותנו עוד עשרות בשנים גם את נינינו ואחריהם לשילשים וריבעים וכבר הביא עלינו גם טילים ופצמרים ואת "מבצע עופרת יצוקה" שהינו אך הקדימון החיוור לדבר האמיתי שעוד יבוא עלינו לרעה משם
ועל כך אמר כבר אלברט איינשטיין "זה החוזר על משגיו שוב ושוב ובכל פעם מצפה לתוצאה שונה הוא טיפש מטופש". במקומותינו קיים יוצא מהכלל גרוע מונים רבים, לעיתים אין "טיפשות" במעשה אלא כוונת זדון (ע"ע גרוש גוש קטיף, בסיגנון: "אי-יווני תמורת קטיף")
במאמר זה הבאנו נימוקים באשר מה אל לנו לעשות, לא הבאנו מתווה באשר למה עלינו כן לעשות. אין די לבוא ולאמר כי אל לנו לנקוט במהלכים חד צדדים, חייבים אנו להביא את החלופה לכל זאת. משך שנים אנו מביאים את המתווה האלטרנטיבי הרצוי לדעתנו ביחסינו עם הפלשתינים ובאשר יריעת מאמר זה הינה מוגבלת, לא נביא את החלופות כאן אלא נשוב ונביאם במאמרים נוספים באותו הנושא.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
